כמה את שוקלת? על החסימות בדרך לקשר

לבוא עם רשימת שאלות מראש? מתכון בטוח לכישלון של התחלת יחסים. רק ברגע שבו יתבטלו כל האקסיומות ונהיה מונעים מתוך דחף פנימי שלם למצוא בן זוג, נוכל באמת למצוא קשר.

לפני שנים רבות, בניו יורק, דיברתי בטלפון עם גבר בשנות הארבעים שלו. זו הייתה שיחה האחרונה לפני הפגישה העיוורת ותיכננו להיפגש בדיינר קטן ליד האזור בו גרנו. השיחה זרמה, מצאנו ששנינו אוהבים יהדות רפורמית, עמדנו לבחור את שעת הפגישה, כאשר פתאום שאל אותי הבחור היהודי-האמריקאי הנחמד שאלה לא אופיינית: "תגידי לי, כמה את שוקלת?" לא היססתי ועניתי בחיוך: "אין לי בעיה לספר כמה אני שוקלת אם תספר לי על ממדי אבר המין שלך". השאלה נראתה לי לגיטימית - אין הבדל בין התעניינות בממדים האישיים של הגבר והאישה.

להפתעתי נשים רבות שנתקלות בשאלה "כמה את שוקלת", לא עונות בשאלות חודרניות כגון: "האם אתה שעיר?" מרבית הנשים מסתבכות בהכנות המוקדמות וגם בפגישה הראשונה בשאלות על כספים או כמו שמישהו אמר פעם "נשים באות לפגישה עם מחשבון פנימי והן מראיינות אותי כמועמד למפרנס ראשי". שאלות כמו: "כמה מזונות אתה משלם?" או "כמה חדרים יש לך?", "האם אתה גר בשכירות או הדירה שלך?" השאלות הן לעניין אבל לא מתאימות לשיחת הטלפון או אפילו לפגישה ראשונה (השאלה "כמה אתה מרוויח" היא ללא ספק המעצבנת ביותר).

דוגמה נוספת לשאלות חוסמות שכולנו נופלים למלכודת שלהן היא שאלת המצב המשפחתי. גרושות רבות, כמו רווקות רבות, יחליטו בשלב זה או אחר שהן לא יוצאת עם רווק - זוהי טעות. לפעמים לרווק יש יותר רצון ליצור קשר מאשר לגרוש או לאלמן. לעיתים הרצון הכן חשוב יותר מיכולת או חוסר יכולת ליצור קשר ולהתמיד בו. וכך כל המיתוסים על "הרווקה או הרווק שלא יכולים ליצור קשר" חייבים להישאר בגדר מיתוסים בלבד. ההנחה שאדם שהיה נשוי זמן רב "יודע ליצור קשר" היא שגויה. גרושים או אלמנים עלולים להיות חסרי כישורים ובורים מוחלטים בענייני יחסים ומיניות. רווקים, לעומת זאת, שלכאורה פחדו מקשר, השקיעו זמן ומחשבה ורצינות במערכת יחסים.

לא פעם אנחנו נתקלים "באמיתות" כגון "לרווקה מזדקנת אין סיכוי", "רווק לא ייצא עם גרושה עם ילדים", "לגרוש עם שלושה ילדים לא כדאי לצאת עם רווקה צעירה", אולם המציאות מוכיחה שוב ושוב אחרת. הסיכוי שגרוש ילמד את הלקח מנישואיו הראשונים וישתדל יותר הוא סיכוי סטטיסטי בלבד. אין ביטחון שאדם לא יחזור על אותה טעות פעמיים.

השאלה היחידה שעלינו לשאול היא איך לסנן את המועמדים לפגישה בלי לפגוע בסיכויים לפגוש את אנשים הנכונים.

ישנן מספר תשובות אפשריות. ראשית, המוטיבציה לפגוש בן/בת זוג חייבת להיות אמיתית וללא פשרות. רבים מהפנויים נכנסים למעגל של פעילויות כתשובה לנדנודים של קרוביהם וחבריהם. ("צריך ללכת למסיבות פנויים-פנויות. צריך לצאת לנופש. צריך לפרסם בעיתון. צריך להצטרף לקבוצת טיולים. הגיע זמן למצוא בן זוג"). למרבה הצער, כאשר אנחנו מונעים על ידי אנשים אחרים התוצאה היא כישלון בפגישות הראשונות. למעשה תכנתנו את תת ההכרה שלנו לכישלון, לפני שיצאנו מהבית.

הזעם ותסכול על בזבוז הזמן הוא שקר עצמי. מדוע? האם הייתה מוטיבציה פנימית או רצון כן? מסתבר שלדעת את האמת על עצמנו הוא צעד חשוב ורציני בדרך לזוגיות. המילה "צריך" מסמנת שאנחנו עושים את הדברים רק באופן חיצוני ורדוד, מלאכותי, כוזב, מאולץ, מזויף ולא באופן פנימי מהלב.